מכוון גבוה – סרן א' הוא נווט הקרב הדרוזי הראשון והיחיד עד כה • כשהוא יורד מה-F-16 שלו, הוא מרגיש לגמרי בבית, וכך גם מתייחסים אליו כולם

סרן א' הוא נווט הקרב הדרוזי הראשון והיחיד עד כה • כשהוא יורד מה-F-16 אמנם בקורס הטיס היו מי שחשבו שאת הדרך לתיכון עשה על גמל, אבל הוא לא מתרגש מזה במיוחד • "הצברים לא יודעים הרבה על העדה שלי, אבל זאת בורות נטו, לא 'אנטי' כלפינו"

אדם מן היישוב היה ודאי נרגש להתיישב מדי יום בתוך מפלצת יפהפייה שעולה 18 מיליון דולר. זאת אותה המפלצת שעל יכולותיה שומעים מעת לעת, תשאלו את הסורים או את העיראקים. אין ספק, לגבר הממוצע מדובר בחיזוק אדיר לאגו. לסרן א' זאת עבודה. עבודה שהוא מאוד נהנה לעשות.

בגיל 28 סרן א', שסיים קורס טייס ביוני 2003, הוא נווט הקרב הדרוזי הראשון בצה"ל. גאוות העדה, גאווה ישראלית. הוא טס ב-F-16, פסגת הקריירה שלו, אבל מבטיח שזאת רק ההתחלה. רק אל תקראו לו פורץ דרך. "אפשר לעשות שימוש במושג הזה, זאת גם כותרת יפה לעיתון, אבל מבחינתי למושגים כאלה אין משמעות. זה כמובן כיף לשמוע ולקבל מחמאות, אבל מה שבאמת חשוב לי זה הסטייטמנט שיוצא מהמקום שאליו הגעתי".

אתה מתכוון לפתיחת הדלת עבור בני העדה-

"בהחלט, למרות שאפשר להגדיר את זה בצורה נכונה יותר כמוטיבציה עבור האחרים, כי לדעתי כל אדם יכול לפתוח לעצמו את הדלת. אני לא רואה שום סיבה לעשות רעש וכותרות גדולות מכך שיש דרוזי שהגיע לראשונה לתפקיד כזה או אחר, אם זה בצבא או בחיים בכלל".

אנחנו מדברים לצד ה-F-16 שלו. הצלם מסדר לו "בוק" שלם – מעל, מתחת, לפני ובתוך המטוס, וטכנאי המטוסים שעוברים על פניו לא מפסיקים להסתלבט על "דוגמן הבית". נותנים לו כאן תחושה של בית, ולכן הוא לוקח קצת קשה את השאלה אם לא עבר קשיים שנחסכים מהצברים הישראלים. "אני חושב שהדרוזים עוברים אותה דרך כמו האחרים. אתה לא תגיע רחוק יותר רק בגלל שאתה צבר. זה לא משנה אם אתה דרוזי, עולה חדש או צבר – תגיע לאן שתגיע בזכות עצמך. אני לא מרגיש מיוחד, אני פשוט שמח בחלקי. עצם היותי דרוזי מעולם לא הפריע לי מול האחרים. יכול להיות, ואפילו סביר להניח שהיו כמה שעיקמו את הפרצוף בגלל דעות קדומות, אבל אף אחד לא אמר לי את זה בפנים וגם לא הרגשתי את זה". כאן הוא עוצר לרגע. "ועדיין, אני אשקר אם אגיד שלא היו לי כמה סיטואציות מוזרות, שצבר אולי לא היה חווה".

אני מבקש דוגמה. הוא נבוך.

"בוא נאמר שלבורות של הצברים בכל הקשור לעדה הדרוזית יש חלק במצבים האלה. חוסר הידע גדול, אבל זאת בורות נטו, לא איזה 'אנטי' מיוחד כלפי דרוזים. זכור לי למשל רגע מביך בשיחות אישיות עם החברים בטירונות ובקורס, כשכמה מהם היו בטוחים – ולא מתוך רשעות – שעשיתי את הדרך לתיכון על גמל".

כעסת-

"לא. תמיד אפשר לתקן ולהסביר, וכאן נגמר הסיפור. יש הבדלים בין התרבויות, ומכאן הטעויות. זה קורה בעיקר עם חיילים מאזור המרכז. החבר'ה מהצפון מכירים אותנו טוב יותר". הוא גר שם, בצפון. נשוי ואב לילד בן שנתיים וחצי. מחזיק באילן יוחסין מכובד שמגיע עד לשנים הראשונות של המדינה: סבו, איסמעיל קבלאן, היה מראשוני החיילים הדרוזים שהגנו על הארץ. הוא החל את הקריירה הצבאית דווקא בצד השני, כקצין בגדוד "וואהב" של הצבא הסורי, והשתתף בקרבות עקובים מדם נגד צה"ל, עד להפסקת האש שהובילה למפגש גורלי עם משה דיין. מפגישה זו יצא עם ההבנה שלישראל וליהודים אין דבר וחצי דבר נגד העם הדרוזי; זמן קצר לאחר מכן הגיע גל עריקה של דרוזים מהצד הסורי לצד הישראלי. "לא לחינם יש בעדה הדרוזית מוטיבציה גבוהה לשרת בצה"ל, גם לפני חוק גיוס חובה", אומר א'.

למה אתה מתכוון-

"הדת הדרוזית מחייבת אותנו להגן על המדינה ועל האדמה שעליה אנחנו יושבים. מעבר לכך, אני אישית פועל כדי לקדם דרוזים צעירים ולעורר בהם מוטיבציה. פעמיים בשנה אני נפגש עם בני מחזור של המכינה הקדם-צבאית הדרוזית כדי לחדד עוד יותר את חשיבות הגיוס לצה"ל, שהוא חלק בסיסי בהשתלבות העדה שלנו במדינה. בשירות הצבאי אנחנו שווים בין שווים, ולכן ברור לכולם ששירות צבאי יכול להשפיע לטובה על חיי האזרחות".

אני שואל אותו אם באזרחות הם לא שווים בין שווים, ועכשיו הוא משיב בנחרצות. "לא ממש. אני מצפה שאם אתה נותן הכל ועומד בחובות שלך כלפי המדינה, אז אתה זכאי באותה מידה לקבל את כל הזכויות שמגיעות לך, מה שלא קורה לאזרח הדרוזי במדינת ישראל".

תן דוגמה.

"קיימים פערים גדולים וברורים. האזרח הדרוזי סובל מאפליה בולטת, שלא תוקנה מספיק לאורך השנים. לא ייתכן שכאשר נצא לאזרחות נגלה שאנחנו מקופחים פי עשרה לעומת הצבר. המצב אצלנו גרוע מאוד בתחומים רבים – בחינוך, בתשתיות, בתקציבים. זה מצב לא תקין שחייב להשתנות".

המוטיבציה לשרת לא נפגעת-

"יש בעדה הדרוזית כל מיני קולות וזרמים שקוראים לא להתגייס ולא לתרום למדינה, אבל זה נובע מתסכול בן 50 שנה, שהוא תוצאה של אותה אפליה. אפשר להבין את הטענות, רובן מוצדקות, אבל אני לא מסכים עם אותם זרמים. השירות הצבאי הוא לא רק עבור המדינה, אלא גם עבור הצעיר הדרוזי עצמו. השירות הצבאי גורם לתחושת הלאומיות, אבל זה ממש לא משנה אם אתה טייס בחיל האוויר, לוחם בשייטת או, להבדיל, מדען. עבור הדרוזים, לאומיות בכל תחום, גם מחוץ לצבא, זה קודם כל להנהיג ולא לשבת בצד. זאת הדרך להשפיע".

מתי תרגיש שהשגת משהו עבור העדה הדרוזית כולה-

"ביום שבו דרוזי יסיים קורס טיס בהצלחה, ואף אחד בתקשורת לא יהפוך את זה לסיפור יוצא דופן".


* * *

"בקרוב ידברו על השני והשלישי, עד שזה יהפוך לשגרה"

זאהר קבלאן הוא הדרוזי הראשון שהגיע לדרגת סגן אלוף בחיל האוויר • ויסאם קרא הוא פקח טיסה דרוזי

זאהר קבלאן, מפקד טייסת בינוי בבסיס רמון, הוא הסגן אלוף הדרוזי הראשון בחיל האוויר. לפני חודשים אחדים הוא עבר מביתו שבבית ג'אן לשיכון המשפחות בבסיס. "להיות חלוץ זו גאווה גדולה אבל העובדה שאני ראשון היא מקרית. אני רוצה שזה יהפוך למגמה ושבקרוב ידברו על השני והשלישי, עד שזה יהפוך לשגרה", מספר קבלאן (37), בעל תואר בהנדסת בניין, נשוי ואב לשניים. כבר 14 שנים הוא בחיל האוויר.

פרצת דרך…

"נכון, אבל המוטיבציה של החייל הדרוזי היא גם בזכות המערכת, שנותנת הזדמנות להתקדם. אני אופטימי שבעתיד צה"ל ייהנה מכוח אדם גדול יותר של בני העדה בדרגות גבוהות. 85 אחוזים מהצעירים הדרוזים מתגייסים לצה"ל, בעוד בקרב היהודים השיעור עומד על 60 אחוזים בלבד. זה מוכיח את נאמנותנו לישראל למרות שיש זרמים שמתנגדים".

בתוך העדה-

"כן, כמות מזערית שאולי לא נוכל להעלים אבל בהחלט אפשר לצמצם. אפשר גם להבין אותם, כי ב-20 השנים האחרונות החברה הפכה לחומרית יותר, וכשהמצב הסוציו-אקונומי שלך לא טוב קשה רק לתת, בלי לקבל כלום. אנחנו צריכים להיות שווים בין שווים גם באזרחות והדרך לכך, בין השאר, היא אפליה מתקנת. היא נדרשת".

אתה מזהה שינויים ביחס של הצבא לחייל הדרוזי לאורך השנים-

"צה"ל והחיילים הדרוזים עשו כברת דרך ארוכה. היום קל יותר למתגייסים, צה"ל למד להכיר אותנו. אני עדיין חושב שהצבא והמדינה צריכים לעשות יותר ולהקדיש זמן להיכרות עמוקה יותר עם העדה. אני עושה זאת באופן אישי, כשאני מזמין לבית ג'אן קצינים וחברים יהודים כדי שיראו עוד עולם, עוד תרבות".

בשיכון המשפחות אתה ובני ביתך מרגישים בבית-

"אנחנו 'המשפחה הדרוזית', אבל זה רק מאתגר ומסקרן את האחרים להכיר וללמוד. הילדים שלי רצים לגן בשמחה וכבר מדברים קצת עברית ומבינים את השפה, שזה חשוב לי מאוד. גם אשתי מרגישה חלק מהקהילה הישראלית, ובקרוב היא תצא ללמוד. זה קצת קשה כי אנחנו לא בתוך העדה, אבל התחושה היא שזה ביתנו".

ויסאם קרא (19) מדלית אל-כרמל הוא פקח הטיסה הדרוזי הראשון. "הצבא רק צריך לדעת לגלות את החיילים המוכשרים שיש לעדה להציע", הוא אומר. אנחנו מצלמים אותו על רקע מגדל הפיקוח, והחברים מפרגנים ל"סלב" של היחידה. "הקושי העיקרי היה חוסר הידע, שלפעמים גרם לחוסר נוחות, אבל ידעתי לקחת נשימה ולהסביר, כך שלהבא דברים כאלה לא יחזרו".

ואותם רגעים לא נעימים, כשאתה מספר עליהם לבני המשפחה או לחברים בדלית אל-כרמל, לא פוגעים במוטיבציה שלהם להתגייס-

"אני מכיר לא מעט חברים ששוקלים לא להתגייס. לא משום שהם מפחדים מהקשיים, אלא משום שהם לא יודעים אם הצבא יתרום לעתידם. דיברתי איתם על זה, גם עם אחי בן ה-16, ואני מרגיש שעזרתי להם לשנות את דעתם. אני מעודד אותם ומאמין שאפשר לשנות את תפיסת עולמם. כשחברים כאלה מתגייסים אני חש סיפוק אדיר, אני יודע שהצבא יתרום להם".

לא את כולם שיכנעת.

"לא, אבל צריך להבין שעבור הדרוזים נאמנות למדינה לא חייבת להתבטא בהצטרפות לצבא. המדים הם לא הסיבה שבגללה אנחנו נאמנים למדינה, אנחנו יכולים לתרום בשלל תחומים".