בן פירוז ועלי. נולד ביום 20.3.1983 בכפר ירכא. אח בכור לשאדי, אוסמה, רואד ודועא.

ראאד גדל וחי כל חייו בכפר ירכא. כבר מגיל צעיר פיעמה בו רוח ההתנדבות והרצון לעזור לחלשים. כך פילס לו את דרכו מעלה בתנועת 'הצופים' הדרוזית. היה מעורב בפעילות חברתית רבה, בעיקר באמצעות התנועה וכך הגיע להדרכה. בהמשך הדריך גם בתנועת 'הנוער העובד והלומד', דבר שתרם לו רבות בהמשך וגיבש את אישיותו הנדיבה לכל.

ראאד, כמו כל ילד ונער בכפר, אהב כדורגל בנשמתו וכך, במקביל להדרכה בתנועה, שיחק בקבוצת הנוער של הכפר והגיע להישגים מרשימים.

עם סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקיף בכפר ירכא, החל ללמוד רפואה סינית במכללה למינהל בחיפה, כדי לקרב ולממש את חלומו להיות קצין רפואה בצה"ל.

בדצמבר 2002, התגייס ראאד לצה"ל, לגדוד חי"ר 'חרב'. לאחר חודש טירונות ולאחר שהפגין יכולות גבוהות, נשלח לקורס חובשים קרביים. הוא סיים את הקורס בהצלחה ושובץ חזרה בפלוגה לוחמת כחובש מחלקתי. כעבור זמן קצר קודם לתפקיד חובש פלוגתי, לאור הצטיינותו בתפקיד.

ראאד הצטיין בכל אשר עשה, הן כמדריך בתנועת הצופים טרם גיוסו, והן בשירותו הצבאי. ראאד היה ידוע כאדם שאהב להושיט ידו לעזרה, חייך תמיד, גם ברגעים קשים ורוח ההתנדבות נשבה בלבו וברוחו. גם בחופשותיו מהצבא התנדב ללוות טיולים של בתי-ספר על חשבון זמנו הפנוי והיקר.

חלומו של ראאד להשתלב כקצין במערך הרפואה, ליווה אותו לאורך כל שירותו, וב-24.8.2003 התעתד לצאת לקורס קציני רפואה, אך לא זכה לכך. ביום ה', 14.8.2003, ראאד נהרג בתאונת-דרכים והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות.

רב"ט ראאד נטמן בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר ירכא, בהלוויה רבת משתתפים מרחבי האזור, בני משפחה וחברים.

דודו, רס"ן שכיב אבו טריף, כתב לזיכרו: "חלפו להם ארבעה חודשים תמימים ללא היקר לנו מכל. הפצע עמוק ומסרב להגליד ותמונת יקירנו תמיד מולנו, בבוקר ובערב זוכרים ועד השעות הקטנות של הלילה אין אנו נרדמים ואנחנו רק בוכים ובוכים. אתה איתנו ובלבנו כשהולכים, יושבים, עובדים, או סתם מדברים. כשהשמש זורחת ושולחת את קרניה לחדרך, גם היא מתגעגעת אליך כמונו, וכשהיא שוקעת היא הולכת ומחפשת אותך מעבר לים. והכוכבים שבשמים מביטים מלמעלה אל המשפחה המסכנה ואומרים אוי למשפחה הזו שאיבדה את היקר לה מכל. כמה קשה להאמין שלעולם לא נשמע עוד את קולך, ולא נראה את פניך ומבטיך, לעולם לא תהיה בינינו יותר, ולא נזכה לראות עוד את החיוך. עוד אמרו הכוכבים שנפלת ולא תשוב יותר וסיפרו על ימיך האחרונים, סיפרו על המרץ שבך, על שמחת החיים, על הגאווה והחזון. ראינו היכן הטמינו אותך מוקף פרחים מסביב. כמה עצוב לאמך, כמה קשה לה לאבד אותך במיטב שנותיך, כמה דמעות זולגות לה מעיניה, כמה בכי, כמה צער, כמה כאב והמון געגועים. קום וראה את האחים, הם עדיין מדברים אליך ועליך. כשנכנסים לחדרך ומביטים בתמונות ובתעודות התלויות, הם כל כך גאים בך. קום וראה את חבריך שלא מפסיקים לפקוד את ביתנו ומנסים לרפא ולו מקצת מהפצע העמוק והכואב. הלוואי והיית יודע כמה כואב לחבריך לנשק. הלוואי והיית יודע כמה הם עושים למעננו, כמה דואגים, מבקרים, מחבקים ומפרגנים. חבריך הלוחמים, איתם בילית ימים ולילות ארוכים, מספרים כמה רצית לטפל בנפגעים ובחולים נזקקים, אך יד הגורל קטעה את שאיפותיך בתאונה קטלנית ואכזרית."