בן נימר ונאיפה, נולד בשנת 1924 בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל. בנעוריו עבד עם בני משפחתו בחקלאות. בהיותו בן 18, התגייס למשטרה הבריטית ונשלח לשרת כ"שוטר מוסף" בקריות אשר במפרץ חיפה; בתפקיד זה בא במגע עם היהודים תושבי המקום ולמד להכירם; לא ייפלא אפוא שכאשר הוצע לו בתקופת מלחמת- העצמאות על-ידי גיורא זייד מפקד יחידת המיעוטים לקחת חלק פעיל במלחמה נגד כוחות האויב – נענה ברצון. קאיד ובן דודו הצטרפו לשירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה" והוטל עליהם לרגל אחר הכוחות העיראקיים החונים בוואדי-ערה. חמושים בנשק שניתן להם על-ידי הצבא הוסעו השניים לוואדי-ערה ומנקודה מסוימת עשו דרכם ברגל לעבר העיר ג'נין.

עם בוקר התגלו השניים על-ידי חיילים עיראקיים אשר פתחו עליהם באש; השניים השיבו אש עד שאזלה תחמושתם ואז נכנעו בפני כוחות רבים וחזקים מהם; הם הובלו תחילה לג'נין ומשם הובאו לכלא שכם. במשפט הצבאי שנערך להם הואשמו על-ידי השופט העיראקי שהם מרגלים למען היהודים. קאיד הכחיש זאת מכל וכל והעלה בזאת את חמתו של הקצין העיראקי. הוא הולבש בבגדים אדומים – בגדים הניתנים לנידונים למוות – והובל בחוצות העיר במסע משפיל עד בית-הכלא, שם הושלך לצינוק בתנאי מאסר קשים ביותר. ביום 1.7.1948 הועלה קאיד לגרדום בכיכר העיר וגופתו נשארה תלויה שלושה ימים. נקבר בשכם. הניח אישה, שני בנים ושתי בנות.

מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי בעוספיא במעמד עם רב ומכובד. מעשה גבורתו נכתב על-ידי מוסבאח חלבי בספר הנושא את השם: "דרוזים – רומן".

החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.