בן אמל וקידה. נולד ביום 19 בפברואר 1946 בכפר דלית-אל-כרמל. לוטפי היה בין למשפחה מכובדת. אביו משמש מזכיר מועצת פועלי דלית-אל-כרמל ועוספיה וראש מדור החיילים הדרוזים שליד הוועד הפועל של ההסתדרות. לוטפי למד בבית-ספר יסודי במקום והמשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון העירוני א' בחיפה. הוא היה חבר פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" וראש שבט בתנועת "הצופים" הדרוזים. הוא היה חובב ספורט, הרבה לשחק בכדור-רגל ולחזות במשחקים לאומיים. הוא היה עלם חברותי מאוד ואהב לשוחח עם חבריו על בעיות-השעה – ובמיוחד על בעיות העדה. תחביבו היה איסוף תמונות של מאורעות שונים.

לוטפי גויס לצה"ל בנובמבר 1963, עבר קורס מ"כ והוענקה לו דרגת סמל. במחצית מאי 1966 הצטרף לשירות קבע ומיד לאחר-מכן עבר קורס רבי-סמלים וקיבל תפקיד סמ"פ. מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: "עובד במרץ וברצון, אחראי וממלא כל תפקיד המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו". לוטפי הצטיין בתפקידו מבחינה מקצועית ודמותו הנאה והגאה, יחד עם כשרונו הרב להתחבב על כל רואיו, עשוהו לאחת הדמויות האהודות ביותר בכל חברה. ביום 7 במאי 1969 עמד לוטפי להחזיר את ציודו ולצאת לחופשת שחרור. אולם באותו בוקר נודע לו על הסיכוי לצאת למרדף – ואז החליט לצאת עם חבריו ולדחות את יציאתו הביתה. במרדף זה, אשר בו נהרגו ארבעה מחבלים, נפל לוטפי. הידיעה על נפילתו השרתה אבל כבד בכפר, בעדה ובכל רחבי הארץ – ועל כך מעידים מאות מברקים ומכתבים שהגיעו לבית אביו עם פרסום הידיעה. בין שולחי מברקי הצער והכאב היה סגן ראש הממשלה מר יגאל אלון, שר העבודה מר יוסף אלמוגי, ושר התיירות מר משה קול. גם מר אהרון בקר, מזכיר ההסתדרות הכללית, כתב מכתב תנחומים לאב השכול. בהלוויתו שנערכה למחרת היום, כאשר הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעוספיה, ליוו את ארונו שר הביטחון, משה דיין, חברי כנסת, נכבדי העדה, קציני צה"ל ומשמר הגבול וחברים לנשק. לפני טכס האשכבה פקד שר הביטחון את בית אביו והביע לו, לרעיית ולבתו את תנחומי הממשלה ותנחומיו הוא וליד הקבר הפתוח אמר השר: "רב-סמל לוטפי נסר-אל-דין חירף את נפשו הגיבורה בקרב עם קבוצת טרוריסטים שזממו לחדור דרך המדבר ולהגיע לישובינו. לוטפי נסר-אל-דין עמד עם חבריו לילה לילה ויום יום על משמר גבולותינו בצפון ובדרום, במזרח ובמערב. חיילים דרוזים אלה מגינים על חיינו ומדי פעם הטובים והנועזים שבהם, אלה המסתכנים יותר מהאחרים, פורצים ומסתערים ודמם הקדוש מרוה את אדמתנו. העדה הדרוזית אינה רבה במספרה, אבל היא גדולה ברוחה. כפריה ועיירותיה יושבים לבטח על הכרמל ובהרי הגליל אך בחירי צעיריה ניצבים בחזיתות, פזורים בגבולות וסוככים על תושבי ישראל כולם. בשבילי ההרים, בנתיבי המדבר ובדרכי הערבה, ברכב וברגל נעים הדרוזים האמיצים כשנשקם בידם ומביסים את המנסים לחדור לארצנו ולרצוח בנו. ממשלת ישראל מרכינה את ראשה וצה"ל מוריד את דגלו ביגון ובגאוה לכבודו של הגיבור, רב-סמל לוטפי נסר-אל-דין, שהקריב את חייו הצעירים למען עמו, צבאו ומולדתו". בין שאר המדברים ליד הקבר היה חבר הכנסת הדרוזי שיך ג'בר מועדי, מפקד יחידת המיעוטים ומנהיגה של העדה הדרוזית.

במלאת ארבעים יום לנפלו של לוטפי ערכה המחלקה הערבית טכס זיכרון לזכרו ובו הוכרז שבית-ההסתדרות בכפר ייקרא על שמו של לוטפי; מנהל מפעל "גיבור" הודיע כי מועצת מנהלי המפעל החליטה להנציח את שמו ולקרוא את שמו על הבנין החדש שיוקם בדלית-אל-כרמל; מנהל בית-הספר הממלכתי "ירושלים" שבבת-ים הכריז כי תלמידי בית-ספרו ייחדו פינה מיוחדת לזכר לוטפי וכן נטעו כ"ג עצים להנצחת גבורתו. תלמידי בית-ספר זה סידרו אלבום ובו דברי פרוזה ושירה הנוגעים ללב ובאותו טכס הגיש המנהל את האלבום הזה לאבי לוטפי; בספר "ברית דמים" על הנופלים מבין הדרוזים שנפלו במערכות ישראל הועלה זכרו.