בן וופא וסמיר, אח לדימא ולאמיר. נולד ביום 12.10.1989 בחיפה למשפחה מכובדת וידועה – אמו מפקחת מרכזת ללימוד השפה הערבית בבתי הספר הדרוזים והצ'רקסים בישראל, ואביו, איש המינהל האזרחי (מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים), בן הכפר ירכא.

אף שהשתייך לעדה הדרוזית, התחנך יוסף – יוסי, כך כינו אותו כולם – במערכת החינוך של המגזר היהודי: החל בגן הילדים שבשכונת מגוריו רמות רמז בחיפה, דרך בית הספר היסודי "פיכמן", עבור בחטיבת הביניים "אליאנס" וכלה בבית הספר התיכון "אנקורי". בכל אשר פנה, היו הערכים שעליהם התחנך – כבוד המשפחה, עזרה לזולת וחברות ורעות – נר לרגליו, והוא השכיל לשלב באורח מופתי בין החברה היהודית שחי בתוכה לבין המשפחה והמסורת הדרוזית.

"יש אנשים שדי לראותם דקה בחיים, ואתה מרגיש כאילו הכרתם כל חייך. יוסי היה אחד כזה, שפשוט אי אפשר שלא לאהוב: שמחת החיים, השלווה הפנימית, החיוך הנצחי, והחברות האין-סופית…" – משפט זה, שנכתב על יוסי, כמו מתמצת את דמותו. "ילד חייכן, חבר אהוב של כולם, אכפתניק, אך גם ילד שובב שעושה הלצות" – כך תיארה את יוסי חוה נוסבור, רכזת השכבה ב"אליאנס", וכתב אייל, חבר לספסל הלימודים: "היית ילד אהוב, ותמיד הפצת שמחה. היית אח של כולנו, חבר אוהב, נאמן, תומך, תמיד מוכן לעזור לכולם. מילאת את כולנו בשמחה."

את לימודיו התיכוניים סיים יוסי בהצלחה עם תעודת בגרות, ועם תעודת הצטיינות חברתית. הצטיינות זו לא הפתיעה איש, שכן יוסי ניחן בלב רחב ופתוח, ידע להתחבר לכל אדם, הרבה להתנדב – ואף משך אחריו את חבריו לפעילויות התנדבותיות. מנהלת תיכון "אנקורי", דתיה חן: "יוסף היה המסמר שבחבורה. תמיד התגודדו סביבו בנים – ובעיקר בנות. הוא היה אהוב על כולם. מלא חיים וחינניות, וניחן בחוש הומור אדיר. תמיד נכון לעזור, לתמוך ולהתנדב. רגיש, טוב לב, אכפתי לסביבה."

משך כל חייו היה יוסי אדם שמח ומאושר, נהנה מהחיים וידע להפיק מהם את המיטב. ספורט ותנועה, מוזיקה, שירה וריקודים עמדו במרכז חייו; "הזמיר של מחזור י"ג" – כך כונה בתיכון, ועל שירתו נאמר כי היא "מעבירה צמרמורת". יוסי תמיד היה מודע מאוד לעצמו ולגופו – בחור מטופח שהקפיד על הופעה "מתוקתקת", התלבש על פי צו האופנה, אהב לבקר בקניון ולקנות מותגים. הוא היה ספורטיבי מאוד, וכמי שנהג להציב לעצמו מטרות ולא לוותר עד להשגתן, שקד בהתמדה על פיתוח הגוף והשרירים, התאמן בקביעות בחדר הכושר, הרים משקולות, שחה וגלש בים, וגם תחום אמנויות הלחימה לא היה זר לו. אהבה מיוחדת הייתה לו לספורט אתגרי – טרקטורונים, אופנועים, וכל אותן פעילויות המעוררות אתגר וריגושים. בשעותיו הפנויות אהב יוסי לרקוד, לבלות עם חברים בפאבים ובמועדונים, לצאת למסעדות ולבתי קפה, לטייל – על שפת הים, ברחבי הארץ ובחו"ל, ואפילו בבישול גילה עניין. בכרטיסו האישי, באחד מאתרי האינטרנט שבהם היה חבר, תיאר יוסי את עצמו כ"בעל ראש פתוח, חברותי, רציני, יודע להקשיב, ספונטני, אמנותי, רומנטי ובעל ביטחון עצמי". ואכן, חבריו הרבים מני ספור של יוסי הם עדות חיה לכך שהתברך בכל מגוון התכונות ההופכות אדם לאהוב כל כך ומוערך – הכישרון לצחוק ולמצות כל רגע בהנאה, ועם זאת – היכולת לתמוך ולהוות אוזן קשבת ברגעים קשים. "יוסי היה מפזר אהבה בכל מקום שבו נמצא," כתבה אחת מידידותיו. "היה ליוסי את החיוך הכי גדול בעולם וגומות מושלמות שאיתן היה קונה את העולם."

מורשת, פטריוטיות ואהבת הארץ היוו נדבך משמעותי בהווייתו של יוסי. מגיל צעיר דיבר על חלומו ללכת בעקבות אביו, ולשרת כלוחם וכקצין ב"גולני". משהתברר לו, סמוך לגיוסו, כי הוחלט לשבצו בחיל אחר, לא היה מוכן לוותר, וכהרגלו, עשה כל שביכולתו כדי להשיג את מבוקשו. נחישותו נשאה פרי, ועם גיוסו, ב-16.3.2008, שובץ בגדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" והחל את מסלול הלוחם. גם כאן, בצבא, שבה בקסמו את לב כולם. החברים בפלוגה מספרים על חבר למופת, שחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו דרך קבע, שמצחיק את כולם, אך גם קשוב למצוקות ומסוגל להיכנס לשיחות עמוקות לתוך הלילה. "היית יותר מאח בשבילי" – משפט זה נאמר על יוסי מפי יותר מאדם אחד. "אני יכול לומר בלב שלם שיוסף היה החייל מספר אחד בפלוגה, ובטח ובטח שבכיתה שלי," כתב מפקדו; "היית בשבילי חבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות בלי לחשוש," כתב חבר נוסף, ואחר התוודה – "בזמנים שהיה לי קשה הוא היה בא אליי ומעודד אותי."

כלוחם, בלט יוסי באיתנותו הגופנית והנפשית כמו גם בחוסר ההתפשרות המקצועית ובאמונתו האיתנה בצדקת הדרך. יוני בראון, סמל המחלקה: "בן אדם עם כל כך הרבה ערכים ואהבה לסובביו הפכו אותו אהוב על כולם. המשמעת והיחס לעבודה היא דבר שלא נולד בצבא, ואני בטוח שזה דבר שקיבל בבית כל כך חם ואוהב. הייתה לי זכות לפקד על חייל שכזה, חייל שידעתי ללא ספק שבזמן הצורך והאמת יהיה שם. יוסי הראה לי את החיבור והברית החזקה שיש בינינו, היהודים והדרוזים, ואני יודע שזה דבר שיישאר לי תמיד."

כתשעה חודשים הספיק יוסי לשרת בצבא, שבמהלכם סיים טירונות ואימון מתקדם. תקופה זו התאפיינה בהסלמה ניכרת באירועים הביטחוניים בדרום הארץ על רקע ירי בלתי פוסק של טילי קסאם מרצועת עזה. ב-27 בדצמבר 2009 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", ויוסי נשלח עם חבריו לחזית. בזכות הרמה המקצועית והאישית הגבוהה שהפגין, בחרו בו מפקדיו לתפקיד הנחשב של קַשָר מפקד הפלוגה, ובתפקיד זה יצא למשימתו האחרונה.

יוסי נפל בקרב ברצועת עזה ביום 5.1.2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה". פגז שנורה בשוגג מטנק ישראלי פגע במבנה שבו שהו יוסי וחבריו לפלוגה, והמבנה קרס על יושביו. גם ברגעיו האחרונים, סיפרו חבריו, גילה יוסי אומץ לב וגבורה כאשר גונן בגופו על מפקד פלוגתו מפני הרסיסים וההדף. בכך הציל יוסי את חייו של גל, מפקדו, בעוד הוא עצמו נהרג. עם יוסי נפלו רב-סרן דגן ורטמן וסמל-ראשון ניתאי שטרן. עוד עשרים וחמישה לוחמים נפצעו, חמישה מהם קשה.

יוסי, בן תשע-עשרה בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר ירכא. הותיר הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. כרית לזכרו הונחה בבית העלמין שבעוספיה.

המוני בני ישראל והעדה הדרוזית, נשיא המדינה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואישים בכירים נוספים, פקדו את בית המשפחה לאחר האסון והביעו הזדהות עם כאבה. בביקורו, כתב נשיא המדינה, שמעון פרס: "גידלתם בן לתפארת. בן כיוסף יכול לצמוח רק במשפחה נהדרת כמו זו שלכם. יוסף היה אדם טוב וחייל גיבור. הוא הקסים את חבריו בקולו הנפלא, וכבש את ליבם בגבורתו. הוא השתטח על גופו של המ"פ והציל את חייו. כל העם מודה לכם על האופן שבו גידלתם את יוסף ולב העם מלא כבוד לגבורתו וצער על נפילתו."

דברי הניחומים של הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "… שמעתי על יוסף מחבריו כי היה גבר שבגברים, חבר למסגרת ולוחם אמיץ. קשה האובדן, תהא נחמתכם בדמותו הנפלאה של בנכם, באישיותו המדהימה, בהערצת חבריו ומפקדיו. היו גאים בו כפי שאנחנו גאים. הקרבתו היא צוואה עבורנו."

כתב בנימין בן-אליעזר (פואד), שר התעשייה, המסחר והתעסוקה: "יש לכם במה להתגאות – בן מפואר, לוחם יקר, בן למדינה שחבריו לנשק ומפקדיו אהבוהו והעריכוהו. אשרי המשפחה שיש לה כדי להתגאות בבן יקר שנפל קורבן על מזבח ביטחון מדינתו." וכתב משה לוי, רמת"ק (ראש מינהלת התיאום והקישור) עזה: "… מעשה הגבורה של בנכם הוא העילאי ביותר עלי אדמות."

כתבות רבות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית האירו את דמותו המיוחדת של יוסי. משפחתו הקימה לזכרו את "עמותת יוסף מועדי" השוקדת על הנצחתו. העמותה מפעילה תכניות תמיכה לילדים עם לקויות למידה, ועמלה על הקמת גן זיכרון ליד בית הספר "אליאנס" שבחיפה, בכניסה לשכונת הולדתו. כן הקימה העמותה אתר אינטרנט לזכרו המגולל את סיפור חייו ומותו ובו גלריית תמונות, קטעי שמע של שירים שביצע יוסי, סרטוני וידאו ומצגות שהכינו חבריו, קישורים לכתבות בעיתונות ובטלוויזיה, דברי ניחומים ועוד. כתובת האתר:
http://www.yossi-moadi.co.il/.

וכך נכתב בפתיח לאתר: "כשהתותחים רועמים מכל עבר / נופלים פגזים, השמים עשנים / והציפורים בבהלה נעלמות / יחד איתן התקוות נמוגות, עולות בלהבות / מתנפצות מול ים הציפיות / ועינינו שטופות דמעות. / ברגע אחד של אימה / השתנו חייה, הפכה לאם שכולה / מוצפת בזיכרונות על בנה / חוזרת וקוראת את ההודעה / 'שמרי על עצמך אימא יקרה' / לוחשת, 'נוח בני היקר על משכבך בשלום', / מייחלת שבנה יהיה הקורבן האחרון / ואולי כבר יגיע השלום."

דימא ואמיר, אחותו ואחיו של יוסי, ערכו את הסרט "מה שמכתוב – מכתוב", שבו הם מנסים להתחקות אחר הדקות האחרונות בחייו. "יוסי," כתב אמיר, "היה עבורי אח אבל לא סתם אח, הוא היה אח שאתה עושה איתו המון דברים, הולך איתו למקומות, מספר לו הכול. הוא היה בשבילי אפילו מורה דרך, מודל לחיקוי, דוגמה. למדתי ממנו המון, ואמשיך ללמוד."

ספדה ליוסי דבורה אברהם, הגננת שלו: "קיבלתי אותך בגיל ארבע לגן, שקט וצנוע אבל עומד על דעתו. עברו השנים והפכת לחייל, גבר מקסים ואוהב הארץ. יצאת להגן עלינו ולא שבת. אין בפי מילים להודות לך ולכשכמותך. שלום לך גבר."

כתב רפיק חלבי, חבר המשפחה: "הוא רק סיים את 'השלב הראשון' בחייו, נטל את מקל הרועים עם צידת דרך (חינוך וערכים מבית הוריו) ויצא לכבוש את שיא ההר. בעיקול הראשון ירה בו חץ השנאה וקטלו… כמה כואב, שנער החלומות, נפל כל כך מוקדם. חונך לערכים, הכינה אותו אמו לשנן את תיבת ההשכלה (חופש, חירות, שוויון ושלום). שוחרי שלום ועושי שלום הוריו … אבל מי שחינך לערכים נעלים לא יירא ולא ייכנע לכדורי השנאה וימשיך לבנות וליצור למען דימא ואמיר, למען זכרו של הנער היפה שהלך ועוד יחזור… עוד יחזור, כי אנחנו הולכים וחוזרים, ונשמתו הטהורה של יוסף עוד תיצור, תחנך למען השלום…"

ב-30.10.2009 התקיים בבית הספר היסודי "פיכמן" טקס הסרת הלוט מעל קיר הנצחה ופרגולה שהוקמו לזכרו של יוסי. להקת "פואיטקס" ביצעה שיר שנכתב בהשראתו ולזכרו: "הולך הלילה וקמל / למרגלות הכפר / במלוא אביב / על גדות התל / נולד בן זכר / עיניו שאמרו טל וניצה / נפערו ביקיצה / הביט בשמש העולה / וקולות החי מן המרחב / העלו חיוך זך על פניו / חיבק האם, הודה לאב / יוסי, יוסי, שכב שָׁקֵט / גם לבכי תבוא עת / גם לאושר, גם לצחוק שובב / שכב שָׁקֵט ולך לישון / שתי עיניך תעצום / אלי, בבקשה שמור עליו. / גדל הבן על הר כרמל / חסה בצל כוכב / אוויר ענוג / ונוף שטוף אל / עטפו את מלוא שנותיו / ויום אחד קשה מנשוא / כשנקרא ללחום בצבא ארצו / גונן על מפקדו בגופו / אז רעם מאוד קנה תותח / ופגז אליו שלח / הזדעק הוא ונצרח / … // בעוברי בכפר בערוב היום / מפינה אחת אשמע קול צחוק / ומשהו יצהל בתוכי / אז עיניי ברוך שוב אעצום / והוא כבר פתע לא רחוק / יוסי חי, הוא חי גם בי."

בית הספר התיכון "אנקורי" הקים חדר הנצחה לזכרו של יוסי, ומחלק מדי שנה בשנה מלגות לתלמידים מצטיינים על שמו.

מפעל נוסף להנצחת זכרו של יוסי הוא מסע ייחודי הנערך באזור הכפר ירכא, בשיתוף עם בית הספר "ליאובק" שבחיפה. במסע, החורת על דגלו נתינה למדינה, תרומה ורעות, נוטלים חלק בני נוער יהודים ודרוזים.

חברו של יוסי, אלעד שפינדל, כתב לזכרו את השיר "סוף הסיפור". את השיר הלחינה וביצעה רונה קינן: "האם זה מה שיקרה לך בסוף הסיפור / תלך אחרי קול המהומה / ותיבלע בסבך של מאבק שחור / ותדע שדמך יוּתר בשביל שלווה מדומה // האם באמת תיעלם בשביל המחר / במחול נשמות שמסרו את עצמן / נסחפות בתוך אגם עכור ומר / לא ידעו שחירות לא קונים בדם // האם יש סיכוי לעבור את המכשול / לדעת ערך אדם מול רעיון / אבל נמשיך לרקוד במחול / ולקבור את עצמנו לדעת בגלל חזון // עולם של חול נשפך על קדושה / קדושת החיים נקברת תחת רגבי עפר / יוסף היה הצעיר באחים, אחרון החיילים // האם זה מה שיקרה לך בסוף הסיפור".