בן ביכה ועלי. נולד ביום 15.12.1975 בפקיעין, הכפר בו גדל, למד והתבגר. ויסאם היה נער טוב לב, דמות דומיננטית בין חבריו, שתמיד חשב כיצד יוכל לעזור לזולת ולקהילה בה הוא חי. ויסאם למד בכפר, בו סיים כתלמיד מצטיין את בית-הספר התיכון "פקיעין". ויסאם היה לא רק תלמיד מצטיין, אלא גם ספורטאי מוכשר, במיוחד בענף הכדורגל. שעות רבות בילה באימונים ובמשחקים ואף ארגן משחקים של בני הנוער ביישוב. חלומו של ויסאם היה ללמוד ספורט בצורה מקצועית במכון וינגייט ולחזור לפקיעין כמורה להתעמלות, וכך לתרום בתחום בו הוא מוכשר. חלק גדול מזמנו הפנוי בילה ויסאם בתנועת "הצופים" בכפר, נטל חלק בפעילויות השונות ואף ארגן ויזם בעצמו, תמיד נכון לעזור ולתמוך. ויסאם היה אהוד על כל תושבי הכפר, בני כל העדות והדתות. הוא נהג בסובבים אותו בכבוד רב ובנימוס. בשל בגרותו הנפשית נהגו חבריו להתייעץ עמו בנושאים שונים ולשוחח אתו על בעיותיהם והוא, כאח גדול, אחראי ונבון, האזין בתשומת לב ודאג לכל חבורת חבריו שהקיפה אותו.
באוגוסט 1994 התגייס ויסאם לצה"ל כשהוא מלא מוטיבציה, והוצב בחטיבת גבעתי. הוא השתלב במהירות במסגרת הצבאית ואהב אותה. ויסאם הוכיח עצמו כחייל מצוין ואהוד על מפקדיו וחבריו החיילים, ותכנן לצאת לקורס קצינים.
ויסאם נפצע אנושות ביום 26.9.1996, מירי של פלשתינים באיזור חבל עזה. הוא פונה לבית החולים "סורוקה" ולאחר ארבעה ימים, ביום 30.9.1996 נפטר מפצעיו. בן עשרים ואחת היה ויסאם בנופלו. אתו נפלו סמ"ר עמיקם עמיאור, סמ"ר דימיטרי גרז'דנסקי , סמ"ר חן קורן וסמל יהודה לוי. ויסאם נטמן בבית העלמין הצבאי בפקיעין. השאיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות – סלמאן, ג'מיל, סלוא, ג'מילה, נדא, פאדיה, יוסרא, סמיה וסמי.
סיפר מפקדו של ויסאם: "ויסאם היה אדם שאהב לעזור ולסייע בכל עת. תמיד היה חיוך על פניו, גם בשעות הקשות ביותר. ויסאם שאף למצוינות בכל משימה שהוטלה עליו. גם ביום פציעתו, בהגיעו לצומת הסוער בכוח הסיוע הראשון, על מנת לעזור למוצב שהיה בסכנה ולהשיב אש על אלו שירו על חבריו, שימש דוגמה ומופת למפקדיו ולחייליו. ויסאם מילא תפקיד של מפקד בפלוגה, זאת לאחר שסיים קורס מפקדים בהצלחה. אחריותו ויכולתו המבצעית, אפשרו לו לפקד על מארבים ופעילויות שונות. מעולם לא הרים קול או יד על חייל, מעולם לא התרברב בתפקידו או בהערכות הרבות שקיבל ממפקדיו. כזה היה ויסאם – שקט, צנוע, יודע לצחוק, ממושמע מאוד. על כ
