בן אסמה ופאיז. נולד ביום 2.5.1983 בכפר הדרוזי דליית אל כרמל שבהרי הכרמל. אח לעאהדה, ענת, סוזן, וסאם, מנאל, מייסון, תג'ריד ויזיד.

ואם היה ילד שקט, חייכן, נבון ומוכשר מאוד. את לימודיו היסודיים עשה בדליית אל כרמל, שם גם למד בחטיבת הביניים. בכיתה י' עבר לבית הספר החקלאי שבנהלל, למד שם שנה אחת, וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "אורט רונסון – הר הכרמל".

ואם אהב את בני משפחתו, את החיים ואת חבריו. "חבר מבין, אוהב, חייכן, תומך ועוזר שנותן בלי לקבל," אלה רק חלק מהמחמאות שחלקו לו חבריו; "בחור מיוחד, נאמן, טוב לב, פשוט מלאך…" הוסיפו. ואם היה נמרץ, יוזם ועתיר רעיונות כרימון, פעיל מאוד מבחינה חברתית ומעורב במתרחש בקהילה הבית ספרית. הוא ניחן בכושר מנהיגות טבעי, ושימש נציג נאמן לבני השכבה. כמי שדגל בהידברות, פעל פעמים רבות אל מול הצוות החינוכי למען שמירה על זכויות התלמידים – ואת הכול עשה בחיוך, בנועם ובשקט.

משיכתו של ואם לעיתונאות ולכתיבה ניכרה כבר מצעירותו. בתקופת לימודיו ב"רונסון" כתב וערך את עיתון בית הספר "ידיעות רונסון", ופרסם כתבות רבות. אחת מהן, שכותרתה "כך השתלטו הפלאפונים על 'אורט רונסון' בדליית אל כרמל ועוספיה", מופיעה באינטרנט, בכתובת: http://www.yedtichon.co.il/Articles/2054.htm.

תחביבו העיקרי של ואם היה מוזיקה. הוא הפליא לשיר, וחבריו קראו לו "המזמר". עד היום זוכרים החברים כיצד ארגן וערך מסיבות בבית הספר, וגם הופעות אחרות בכפר ומחוץ לכפר. "פרח מלא צבע, משמח ועושה הכי טוב לנשמה," כתבה רנין, אחת החברות.

עם גיוסו לצה"ל, ב-7.8.2001, הצטרף ואם לחיל הרגלים ולמשטרה הצבאית. מסור היה לתפקידו, גילה רצינות וסמכותיות, והיה מועמד לצאת לקורס קצינים – חלום שטיפח במשך שנים. אלא שוואם לא הספיק להגשים את חלומו ולמצות את יכולותיו. לגורל היו תכניות אחרות, וחייו נגדעו בעודם באיבם.

ואם נפל בעת שירותו ביום 16.3.2002, בתאונת דרכים שאירעה בכפרו. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבעוספיה. הניח אחריו הורים, שש אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

בלכתו הותיר ואם חלל גדול בקרב בני משפחתו וחבריו. גם שנים לאחר מותו, ממשיכים חבריו הרבים להתגעגע ולבכות את אובדנו. ב"פורטל הכרמל", במדור "גולשים כותבים", כתבו החברים: "אחי ויאם, לפני שבע שנים כמו היה זה היום, עזבת אותנו במפתיע ולא הספקנו להגיד לך שאנחנו, כל החברים שלך, מאוד אוהבים אותך ומחזיקים ממך מאוד. אתה היית ותישאר בשבילנו חבר ואח יקר, ועדיין מנסים להשלים עם העובדה שאתה איננו."

"הלב שלי נקרע בכל פעם שאני רואה את התמונות שלנו ביחד ונזכר בימים הטובים. אני זוכר את העבודה הקשה שהיית עושה למעננו בבית הספר, ואת הזכויות שהיית משיג לנו בכבוד. אני זוכר את החיוך שלך שלא נעלם אף פעם, ואת הכיף והשמחה שלא יחזרו לעולם. החיים ממשיכים אבל לא כרגיל, כי אתה חסר לנו כאן. יהיה זכרך ברוך."

"שבע שנים חלפו מאז שאיבדנו חבר מקסים, איש גדול. היית איש הפתרונות בעת בעיות, איש המוזיקה בעת מסיבות, איש הזכויות בעת אפליות. גדול הוא החלל שהשארת בתוכנו, ומה שנשאר זה רק זיכרונות. מתגעגעים אליך, אח יקר, מתגעגעים לאותם ימים שבילינו יחד ולאותן חוויות. עצוב לנו בלעדיך כי אתה חסר לנו. נזכור לעד את אחינו, ויאם חדיד."

כתב חבר ילדות: "אין לי מילים לתאר כי אובדנך כואב מעל ומעבר, שלא ניתן לעכל. חבר מיוחד היית ותישאר. בליבי אתה עדיין חי וצוחק. נזכור תמיד את האחד ויחיד, ויאם חדיד. יהיה זכרו ברוך."

כתב וסאם, אחיו של ואם: "שבע שנים עברו להן כהרף עין, שבע שנים מלאות הפתעות, חלקן כואבות וחלקן משמחות, שבע שנים של תקווה, אהבה, ופספוס אחד גדול. ויאם חדיד, איש יקר, חבר נאמן, אח מיוחד… כואב לדבר עליך בלשון עבר, אולם אין בידינו אלא לזכור אותך ברגעים הכי יפים שלך ושלנו. אוהבים אותך, איש יקר. לעולם איתנו, לעולם בליבנו… והשתיקה כל כך כואבת…"