בן כמילא וסלימאן. נולד ביום 3.5.1977 בכפר ג'וליס. החל ללמוד בבית-הספר היסודי שבכפרו וסיים את חוק לימודיו בתיכון המקיף לדרוזים בירכא, שם למד במגמה המזרחנית. מצעירותו בלט אמל כתלמיד חכם, צנוע וביישן, התורם לאווירה הלימודית והחברתית ומשקיע מכל הלב. היה אהוב על כולם, נחמד ואכפתי, שופע חיוכים והומור. כל מי שנקרה בדרכו נשבה עד מהרה בשמחה הפנימית ובקלילות שהקרין, כמי שיודע למצות את הטעם המתוק שבחיים.

תחביבו העיקרי והמועדף של אמל היה פיתוח הגוף ואמנות הלחימה והוא לא חסך מעצמו מאמץ והשקעה. השחייה והקרטה עמדו בראש מעייניו אך הוא גם הרבה להתאמן באתלטיקה ובריצה. בתקופת לימודיו התיכוניים היה חבר במנהל הנוער במחוז הצפון ונטל חלק פעיל במפעלי הקיץ של הגדנ"ע בצעדות, בתחרויות ספורט ובמירוצים כשהוא מוביל תמיד וזוכה בתעודות הצטיינות מרשימות.

במסגרת פעילותו במתנ"ס המקומי התנדב אמל להעביר שיחות מוטיבציה לצעירים שהיו פוקדים את המקום, תוך שהוא מחדיר בהם את רוח הגיבוש והאחווה והשאיפה להגשמת כל מטרה. אמל, שמסלול חייו היה רצוף אתגרים למענם עמל והתאמץ, האמין בכל ליבו בצורך להתנדב לצבא, מתוך תחושת שליחות ומחויבות עמוקה ומתוך רצון להגיע למימוש אישי. כבן למשפחת לוחמים חלם גם הוא לשרת ביחידה מובחרת ואת האידיאולוגיה שדגל בה יישם הלכה למעשה כשקיבל החלטה נועזת וגורלית – לוותר באופן זמני על הלימודים האקדמיים שהחל בהם ולהתגייס לצבא.

אמל גויס לצה"ל בסוף חודש מרס 1996 והתנדב לחטיבת הצנחנים, במטרה להיות לוחם חי"ר. הוא החל את הכשרתו בבסיס צנחנים, שם עבר טירונות ואימון מתקדם. בהמשך יצא לקורס צלפים ובסיום מסלול הלוחם, עם פלוגת מרס 96', הצטרף לפלוגת החוד של הגדוד, במסגרתה ביצע פעילויות מבצעיות נועזות בלבנון, לעתים תוך סיכון חייו, בקו 'עיישה'.

מפקדיו של אמל התרשמו מנכונותו להקרבה, מקור הרוח שהפגין, מהשקט הנפשי ומיכולת ההתמדה שבהם ניחן והטילו עליו תפקידים נושאי אחריות כבדה. בהמשך שירותו הפך לחלק מסגל פלוגת אוגוסט 97' ושימש כרס"פ, יד ימינו של מפקד הפלוגה.

אמל היה אדם פתוח אך יחד עם זאת שמר על פרטיותו בקנאות ולא חשף את רגשותיו. בפנקסו האישי, שנתגלה רק לאחר נפילתו, נהג להנציח את זיכרונותיו ולרשום את הגיגיו. בין השאר התגלה, כי במהלך שירותו בלבנון נפצע ברגלו ושכב שבוע ימים בבית-החולים בצפת. הוא לא סיפר דבר לבני משפחתו, כדי שלא להדאיגם. הוא היה בן מסור ואוהב ונהג לפקוד בכל הזדמנות את ביתן של שלוש אחיותיו הנשואות. עם אחיו, ששירת ב'גולני', נפגש מעת לעת על גדר הגבול, בזמן החלפת היחידות, והחליף עימו חוויות. בבית היה נטוש ויכוח תמידי בין ארבעת האחים אודות היחידות השונות שבהן שירתו, כשכל אחד מהם דבק בגאוות היחידה שלו.

הכול ניבאו לאמל עתיד מזהיר בתחומי הספורט והאקדמיה. אמל עצמו שאף ללמוד משפטים לאחר השחרור אך לא זכה להגשים את תוכניותיו.

ביום 20.10.1998 נפל אמל בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים-ואחת. אמל הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות בכפרו, ג'וליס. הותיר הורים, שלושה אחים – וג'יה, נור ואיאד ושלוש אחיות – ראידה, מייסון ודינה.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז: "אמל שירת כלוחם בגדוד 'אפעה' של חטיבת הצנחנים שבפיקוד מרכז. אמל תואר על-ידי מפקדיו כחייל מסור, שביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר, תוך הפגנת אחריות רבה. אמל בלט בשקט נפשי, סייע לסובבים אותו בכל עת והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד."

שירי רוזנטל, מורתו של אמל בבית-הספר התיכון כתבה שיר לזכרו, הסוקר את תחנות חייו השונות: "בחודש מאי 77' הגיח לעולם/ וביופיו המיוחד כבש את לב כולם/ בן זכר למשפחת נבואני המכובדת/ "אמל" קראו לו – ב"תקוה" מיוחדת/ איש מהסובבים לא חלם ולא פילל/ שיילקח בטרם עת – במערכות ישראל/ כשלמד בג'וליס, כפר הולדתו/ בלט בצניעותו וברוב חוכמתו./ סימפטי, חייכן ואהוב על כולם/ ועל המשך הדרך כבר אז הוא חלם./ בתיכון הוא למד בכפר ירכא השכן/ במקביל את כושרו הוא פיתח גם כן/ שחייה, קרטה ואמנות הלחימה/ לא ויתר לעצמו ועמד במשימה./ כבר אז הוא חלם על יחידה מובחרת/ והאמין שזו הדרך ולא אחרת./ אמל התנדב כלוחם בצנחנים,/ כבן גאה למשפחה שכל בניה לוחמים./ בתפקידיו הצטיין – כך סיפרו מפקדיו/ וחבריו לא חלמו שימשיכו בלעדיו./ בפעילות מבצעית הוא סיכן את חייו/ ובפנקסו הוא כתב למשפחתו שאהב./ לאמל היו חלומות לא מעטים/ ואחד מהם היה ללמוד משפטים/ קורסים רבים הוא עבר בהצטיינות/ בתחום המבצעים הוא רכש מיומנות/ כשהיה מגיע הביתה לחופשות מיוחדות/ מיד היה נוסע לאחיותיו האהובות./ וכשהיה נפגש עם אחיו הלוחמים/ השיחה התמקדה על 'גולני' מול 'צנחנים'./ אך חלומותיו נקטעו פתאום/ עוד בטרם סיים את שירותו בלבנון/ לאחר פעילות מבצעית ממושכת ללא שינה/ קיפד הוא את חייו, סתם כך בתאונה/ אבידה גדולה לכולנו ובפרט למשפחתו/ ולכל האנשים שאהבו אותו./ ננצור את זכרו לעולמי עד/ את אמל יקירנו, היחיד והמיוחד."

משפחתו של אמל הנציחה את זכרו בהקמת אנדרטה גדולה בשטח המגרש עליו היה אמור לבנות את בית מגוריו, בשכונת החיילים המשוחררים בג'וליס. המשפחה גם ערכה טקסי הנצחה בהשתתפות חיילי יחידתו, ראש המועצה המקומית וחברי המועצה ומאות אורחים.