בן סלמה וכמאל. נולד ביום 8.9.1972 בבית החולים "יוספטל" באילת. סאלח נולד בראש השנה העברית ולכן זכה לפרסום כבר ביום הראשון להיוולדו. שעה לאחר לידתו, הגיע לבית החולים צוות מ"קול ישראל" כדי לראיין את היולדות שילדו בחג. הם איחלו מזל טוב לאמא של סאלח, והיא סיפרה שהרך הנולד ייקרא "סאלח" על שם אחיה, שנפל בעת מילוי תפקידו במג"ב בשנת 1971. הראיון שודר בשידור חי, ומיד החל הטלפון לצלצל בבית המשפחה. חברים וקרובי משפחה מכל הארץ צלצלו כדי לאחל מזל טוב למשפחה וחיים ארוכים לבן. סאלח היה הילד השלישי במשפחה, לאחר פואד הבכור והאחות נג'ואה. כשהיה סאלח בן שש נולד אחיו, יאמן. באילת למד סאלח בגן טרום חובה, וכשמלאו לו חמש שנים, עזבה המשפחה את העיר וחזרה לכפר מולדתה, בית ג'אן, שם למד סאלח בבית-הספר היסודי, וסיים לימודיו בבית-הספר החקלאי התיכון בכפר השכן, רמה.

ביום 6.1.1987, נפל אחיו הבכור, פואד, בעת שירותו בצה"ל. בן שמונה עשרה וחצי היה בנופלו. שנתיים לאחר מכן נולדה אחותו, פידאא.

סאלח היה חביב ומקובל מאוד בכל מקום בו שהה – בכפר, בבתי-הספר בהם למד, בטכניון ובצבא. הוא אהב לרכב על אופנועו, (שנותר מיותם לאחר נפילתו ונשמר בבית הוריו), לשחות ולקרוא ספרים. בחור שקט היה, חכם ונעים הליכות, החלטי ושקול, נותן, תורם ולא דורש מאחרים דבר. סאלח שאף ללמוד רפואה, ולקראת גיוסו ביקש להיות עתודאי. הוא החל ללמוד בטכניון ועם סיום שנת הלימודים הראשונה, לאחר התייעצות עם בני משפחתו, החליט להפסיק את לימודיו בעתודה ולהתגייס לצה"ל.

במחצית מרס 1991 התגייס סאלח לצה"ל והוצב לחטיבת "גולני" ולחיל הרגלים והתחזוקה. סאלח היה חייל בעל ידע מקצועי ומוטיבציה גבוהה, שביצע את תפקידיו במסירות נפש ומתוך תחושת שליחות. כבן למשפחה שכולה, היה זכאי לשרת שירות מקוצר. אביו ביקש ממנו שלא יחשוב על קריירה צבאית ויכוון עצמו לקריירה אקדמית, אך סאלח בחר לצאת לקורס קצינים, כפי שעשו רבים מחבריו. סלאח סיים קורס קציני תחזוקה בהצלחה מרובה, והיה בו בין המצטיינים. הוא הוצב לשרת באליקים ולאחר שנה וחצי התמנה לתפקיד מ"פ מפקדה. פקודיו ומפקדיו אהבו אותו והיו מרוצים מתפקודו. בתום השירות הסדיר ושנת קבע נוספת, אמור היה סאלח להשתחרר, אבל אז הציעו לו לעבור לגולני לתפקיד מ"פ מפקדה, בתוכנית שירות שבמסגרתה יצא ללימודים אקדמיים מטעם הצבא לאחר שנתיים בתפקיד. סאלח החליט לקבל את ההצעה, אף על פי שהוריו חששו והתנגדו לשירותו בחיל קרבי. הוא היה מרוצה מאוד ביחידה החדשה שלו, נקלט יפה מאוד בגולני וזכה להערכה רבה מצד המג"ד והמח"ט שלו וגם מצד פקודיו. סאלח היה אהוד ומקובל על כל סובביו והיווה דוגמה אישית לפקודיו.

כשלושה שבועות לפני נפילתו, חלה סאלח ואושפז בבית חולים בצפת. כששוחרר, ביקשו הוריו שינוח כמה ימים בבית, אך הוא סירב, ובאחריותו הרבה טען שהוא מרגיש טוב ועליו לשוב לתפקידו, ומיהר לחזור ליחידה. שבוע לאחר מכן, נפלו המג"ד שלו ואתו עוד שלושה חיילים, ממטען צד. סאלח התקשר לבית הוריו והודיע להם את הבשורה המרה במילים אלה: "אסון גדול נפל על הגדוד, על צה"ל ועל המדינה." הוריו חששו לגורלו ובסוף אותו שבוע, כשהגיע סאלח הביתה, התחננו בפניו שיחזיר את הרכב לצבא ויישאר בבית. סאלח ניסה להרגיע את הוריו ואמר להם שהוא לא נכנס בכלל ללבנון, אולם הוריו לא נרגעו, למרות שהבטיח להם שבעוד חודשיים ישתחרר. ביום ראשון בבוקר יצא סאלח מן הבית, כשהוא מגולח ומצוחצח, וחזר ליחידתו. כמנהגו מדי לילה, התקשר הביתה להרגיע את הוריו.

לאחר שלושה ימים, ביום 20.3.1996, נפל סאלח בלבנון, כאשר מחבל מתאבד הפעיל מטען שהתפוצץ על שיירה שהיתה באיזור כפר טייבה. סאלח הובא למנוחת עולמים בכפרו, בית ג'אן. בן עשרים וארבע היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. הלווייתו נערכה למחרת נפילתו, ביום 21.3.1996. את ארונו ליוו אהוד ברק, בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, סגני שרים וביניהם סגן-השר ואליד צאדק, ח"כים יהודים וקהל רב. אנשים רבים המשיכו לפקוד את בית המשפחה במשך חודשיים מיום נפילתו של סאלח, וביניהם נשיא המדינה עזר ויצמן וראש הממשלה שמעון פרס, אנשי ממשלה רבים וצמרת צה"ל. מנחמים רבים הגיעו מכל העדות ומרחבי הארץ, ומכתבי ניחומים רבים הגיעו מרחבי תבל.

סאלח האמין ורצה בשלום ובעמוד האחרון ביומנו האישי כתב: "הרגתם את רבין, לא הרגתם את השלום". שמעון פרס, שביקר בבית המשפחה, התרשם משורות אלה וכתב: "נמשיך את צוואתך". הוריו של סאלח מאמינים גם הם בשלום ומצפים לו, ואף היו מוכנים להיפגש עם הורי המחבל שהרג את בנם.

מפקד גדוד "ברק" בחטיבת גולני, בו שירת סאלח, כתב למשפחה: "בשיחה מרתקת, התגלה לפניי סאלח כאדם פיקח ונבון, רגיש והגון, בעל חוש הבחנה, ביקורת עצמית וכושר ביטוי יוצא דופן. אין ספק כי מכלול היכולות שלו, בשילוב עם תכונות והרגלים אשר נולד עמם ואשר קיבל בבית בו גדל, בבית הוריו, אפשרו לו להגיע להישגים מרשימים. השקט הנפשי, הרוגע והשלווה הפנימית, הנימוסים המפליגים, הצניעות והענווה, כולם ביחד הקרינו עוצמה. היה זה כוח פנימי, כוח עז, אשר בקע החוצה והדביק את הסובבים אותו בביטחון ובאמונה. תמיד, תמיד עם סאלח, ובכל מקום – העיניים הטובות, החיוך הביישני והמקסים, טוב הלב ואהבת האדם האין סופית."

כשנה לאחר נפילתו של סאלח, הקימה משפחת זידאן אנדרטה לזכר שני בניה שנפלו.

הוריו של סאלח כתבו: "סאלח נולד בראש השנה ונלקח מאתנו ביום האם הבינלאומי. זכרו של סאלח, זכר אחיו פואד וזכר דודו סאלח, חתומים בלבנו לנצח."